לפני 30 שנה תיאר שופט בית המשפט העליון חיים כהן באחד מפסקי הדין את המצב דאז בסוגיית "קשר השתיקה", לאמור: "...בדרך כלל לא יימצאו רופאים מומחים, המוכנים להעיד בשאלות מקצועיות נגד חברם למקצוע...". סביר היה כי בחלוף השנים יחולו תמורות בנושא זה, אולם לאחרונה הזכירה החלטתו של השופט יוסף שפירא מבית המשפט המחוזי בירושלים, כי דבר לא השתנה. השופט הנכבד פטר את התובעים בעילה של רשלנות רפואית מחובתם על פי דין לצרף לכתב תביעתם חוות דעת רפואית, והורה במקום זאת על מינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט. זאת לאחר שהתובעים טענו כי פנו ל-15(!) רופאים מומחים בתחום השתלות הכבד כדי שיחוו דעתם בנוגע לטיב הטיפול הרפואי, אך הללו סירבו. מכיוון שמדובר בתחום רפואי ספציפי אשר מעטים הרופאים העוסקים בו ומאחר שכל הרופאים שאליהם פנו סירבו לכתוב חוות דעת בשל "קשר שתיקה" ביניהם, לא עלה בידם לצרף לכתב התביעה חוות דעת רפואית.
עוד בעניין דומה
בניגוד לתחומי נזיקין אחרים (נזקי רכוש למשל), צירוף חוות דעת הוא "כרטיס כניסה" להגשת תביעה ברשלנות רפואית. בית המשפט רשאי לפטור את התובע מצירוף חוות דעת במקרים חריגים בלבד, והוא אף מוסמך, כפי שנעשה בענייננו, למנות מומחה רפואי מטעמו. לכאורה מדובר ב"פתרון קסם", המאפשר מינוי מומחה נייטרלי שיסייע לבית המשפט לעשות משפט עד לגילוי האמת. המומחה שימונה האו למעשה "ידו הארוכה" של השופט, חוות דעתו תכריע את המחלוקת ועל פיה ייכתב ככלל פסק הדין. הניסיון מלמדנו כי מומחים אלו ימונו מתוך המערכת המוסדית. כולם רופאים בכירים "בעלי שם", מנהלי מחלקות ויחידות פעילים או סגניהם, אשר מומחיותם זהה ככלל לזו של המומחים מטעם בעלי הדין או מטעם הרופאים הנתבעים. במדינה כה קטנה, אין מנוס מהיכרות ברמה זו או אחרת בין המומחה מטעם בית המשפט לבין הצוות הרפואי הנתבע, ואפשרויות ההיכרות ביניהם רבות – לימודי רפואה משותפים, עבודה באותה מחלקה או בית חולים, מפגשים בכנסים מדעיים ועוד.
מצב זה שבו המומחים מטעם בית המשפט נדרשים לחוות דעה על התרשלות עמיתיהם למקצוע, מעמיד אותם בחשש ממשי לניגוד עניינים, במיוחד כשמדובר בהתמחויות ספציפיות שעוסקים בהן מומחים ספורים בלבד. למרבה הצער, במרבית המקרים מינוי מומחה מטעם בית המשפט פירושו כי התובע לא יצליח להוכיח את תביעתו ולא יזכה לפיצוי על הפגיעה בו או בקרובים לו.
"קשר שתיקה" בין רופאים היא תופעה קיימת. אנו נתקלים מידי יום ברופאים בעלי שם הנושאים משרות בכירות, שאינם מוכנים לבחון את המקרה הספציפי ולתת חוות דעת לתובעים נגד רופאים אחרים, ובאותה נשימה אף מצהירים כי הם מוכנים "להגן" על חבריהם. בתחומים צרים כמו אולטרה-סאונד מיילדותי, אין בנמצא מומחה שיכתוב חוות דעת גם כאשר הרשלנות הייתה ברורה. אחרים, אשר בעבר העניקו לתובעים חוות דעת, חדלו מכך לאחר שהחלו לעבוד באופן בלעדי עם החברות המבטחות את בתי החולים, או בעקבות ביקורת קשה שהוטחה באותם "משתפי פעולה" שנועדה להניא אותם מלהעיד נגד רופאים. מדובר בחוסר איזון, שבו לנתבעים נגישות רבה יותר למגוון מומחים רפואיים, באופן שנקודת הפתיחה של תובעים ברשלנות רפואית נמוכה משמעותית ופוגמת מאוד בסיכוייהם להוכיח את תביעתם.
במקרה שתואר לעיל קיבל בית המשפט את עמדת בית החולים הנתבע כי כל עוד לא הוצג בפניו מחקר התומך בטענה של "קשר שתיקה", לא ניתן להסתמך על קיומו של קשר כזה. לא ניתן אלא לתהות, האם בכך שהתובעים פנו ללא פחות מ-15 מומחים בתחום כה מצומצם, לא עמדו הם בנטל ההוכחה? השופט חיים כהן המנוח הביע את דעתו על הרופאים שאינם מוכנים להעיד בשאלות מקצועיות נגד הקולגות שלהם, ואמר: "...קשר משונה זה גובל הוא עצמו בפלילים, שהרי מסכל הוא מאמצי השופטים לגלות את האמת ולדון דין צדק...".
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
