בימים האחרונים, בעקבות פרשת אי פינויו של דורון נשר לבית החולים, החל להתעורר דיון ציבורי בכל הנוגע לסמכויותיו של צוות רפואי, מקום בו מטופל מתנגד לטיפול רפואי דחוף/מציל חיים. עם זאת, ומבלי לבקר את תפקודו של הצוות הרפואי במקרה המסוים, נראה כי פרשה עגומה זו היא ביטוי ממשי לרפואה מתגוננת שהתפתחה בישראל בעקבות משפטיזציית היתר של עולם הרפואה. אין להפחית מתרומתו החשובה של המשפט הרפואי לבטיחות הטיפול ולשיפור איכותו, אך נראה כי פרשה זו מדגישה את היות הצוות הרפואי והמטופל קרבנות של אותה מציאות מדיקו-לגאלית בעייתית שנוצרה בישראל. מציאות אשר מתמרצת ומפתחת פרקטיקה של רפואה מתגוננת, תוך שהיא פוגעת בציבור המטפלים והמטופלים כאחד.
עוד בעניין דומה
רפואה מתגוננת היא אותה התנהלות רפואית לקויה, זו שמונעת מחשש ומרצון להימנע מתביעה משפטית, ושלא בהכרח עולה בקנה אחד עם טובתו הרפואית של המטופל. כידוע, לא אחת ניתן לראות כי מטפלים רבים נמנעים מלבצע פעולה רפואית נחוצה, או לחילופין מבצעים פעולות עודפות מבלי שישנה הצדקה רפואית לכך, רק בשל החשש מתביעה משפטית פוטנציאלית. התנהלות כזו מושפעת במקרים רבים מפרשנות שגויה של החקיקה הקיימת, ובפרט של חוק זכויות החולה. אחת הדוגמאות המובהקות לכך היא חוסר הבהירות בקרב צוותים רפואיים בכל הנוגע להיקף חובת הגילוי של מידע רפואי.
חרף ההנחה הרווחת שחוק זכויות החולה מטיל על המטפל חובת גילוי מוחלטת, כזו שמתפרסת עד אין קץ, ניתן לראות שלא כך הם פני הדברים. בסעיף 13(ב) לחוק זכויות החולה נקבע כי "לשם הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע,...". מחד גיסא, סעיף זה יצר מבחן אובייקטיבי לכאורה למדידת היקף המידע שאותו נדרש המטפל לספק למטופל טרם מתן הטיפול, וזאת על מנת שהסכמתו תהא מדעת. מאידך גיסא, סעיף זה אינו חף מבעיות, ובפרט נוכח לשונו העמומה ("מידע רפואי הדרוש לו" ו"באורח סביר"). עמימות זו מגבירה את החשש ואת חוסר הוודאות בקרב הצוותים הרפואיים בכל הנוגע להיקף המידע שיש למסור למטופל, שהרי במקרים של תביעה משפטית, בחינת עמידת הסבריו של הרופא המטפל בתבניות הלשון הנ"ל תיעשה בדיעבד ובהתאם לנסיבות המקרה המסוים.
יחד עם זאת, חשוב לדעת שבפסקי דין רבים תוחם בית המשפט את היקף חובת הגילוי, בקובעו כי: "לא ניתן לדרוש, לא כעניין של מדיניות ולא מתוך ההיגיון הסביר, כי בטרם יבוצע כל הליך רפואי שהוא, יידרש הרופא המטפל לשטוח בפני המטופל את אין-ספור ההשלכות והתוצאות שעשויות להיות להליך, נדירות ככל שיהיו" (ע"א 718/06 סתחי נ' מדינת ישראל). בפסיקתו מתבסס בית המשפט על מגוון שיקולים, ובהם שכיחות הסיכון ואופיו, כדאיות תקציבית, עומס שייווצר על המערכת הרפואית, יעילות הבדיקה/טיפול, והסיכון שביצירת פרקטיקה של רפואה מתגוננת.
כעת, ובחזרה לפרשת דורון נשר, במקרים שבהם שיקול דעתו של המטופל נפגע או מושפע בצורה מהותית ממצבו הרפואי הקליני – לא ניתן לומר שהסכמתו או סירובו של המטופל ניתנו מדעת. בדומה למקרים שבהם המצב הרפואי שולל מהמטופל את יכולתו לקבל הסכמה מדעת, כך ישנם מקרים שגם הסירוב שלו אינו מדעת. במקרים אלו שיקול הדעת הרפואי הוא שצריך להנחות את הצוות המטפל, ובפרט כשמדובר בטיפול רפואי מציל חיים. לסיכום, רפואה מתגוננת היא בהכרח רפואה פחות טובה, פחות מקצועית והרבה יותר מסוכנת - למטפל ולמטופל כאחד.
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
