תופעת האלימות כלפי רופאים הפכה למחזה נפוץ וגם בשבוע החולף נתבשרנו על עוד מקרה מזעזע מיני רבים, ולא מעט קולמוסים נשברו, בהן הצעות בהולות במטרה למגר התרחשויות שכאלו ולהגן על אנשי הצוות הרפואי. אולם, מתברר שאלימות בבתי חולים היא דו סטרית.
עוד בעניין דומה
אמנם הפתגם אומר כי "לא מזכירים את החבל בבית התלוי", ברם, אחרוג מהפתגם ואעז לומר כי האלימות בחברה הישראלית אינה פוסחת לעתים, כך מתברר, גם על הרופאים והצוותים הרפואיים המפנים אותה כנגד מטופלים.
לאלימות מילולית בצורת דיבור גס ומבזה מצד צוות רפואי נחשפו לקוחות שלנו בעבר, בנסיבות בהן צעקו מתוך בכי בשל כאב חד וחזק, אשר נחזה ל"מטפלים" כהגזמה שאינה במקום והמשרה רושם לא טוב על המטופלים האחרים.
דוגמה אחת מתחום הגניקולוגיה ודווקא לא מצד יולדות שלעתים חשות פגועות כתוצאה מאמירות או פעולות של הצוות הרפואי: אישה שעברה ניתוח גרידה וחוותה מיד בסמוך כאב נוראי בכתף, שממנו התעלם הצוות, וצעקתה לעזרה נענתה בגסות על ידי אח "תסתמי כבר את הג'ורה שלך", "הכל בראש שלך" ועוד היגדים בסגנון דומה. רק כעבור שעות התבררה הסיבה בדמות פרפורציה של הרחם שגרמה לכאב בכתף.
הצעיר סבל מחתך עמוק בעור הקרקפת. הכירורג הגיע כשהוא מחזיק בידו שדכן. הצעיר נלחץ וביקש כי הרופא ירדים את המקום, או לפחות יטשטש, כי הוא כאוב. הרופא צחקק וענה כי ההרדמה תכאב יותר
שני מקרים נוספים שבהם מדובר על אלימות פיזית: בן 23 הותקף על ידי רופא כירורג בחדר המיון בבית חולים במרכז הארץ. הצעיר, שנחבל בראשו, סבל מחתך רוחבי עמוק בעור הקרקפת. הכירורג הגיע כשהוא מחזיק ביד שדכן. הצעיר מאוד נלחץ וביקש כי הרופא ירדים את המקום, או לפחות יטשטש אותו, כי הוא מאוד כאוב. הרופא צחקק וענה כי ההרדמה תכאב יותר.
הכירורג שידך סיכה אחת באוויר והראה את הגודל שלה לתובע, דבר אשר הלחיץ עוד יותר את הנפגע, ואילו הרופא ציין: "לא נורא, יש רק ארבע כאלו". לפני שהספיק הבחור להגיב, הרופא אחז בראשו והחל לשדך את החתך המדמם עם ארבע סיכות גדולות. באותו רגע, סיפר הבחור, הוא הרגיש כאב איום ולא הצליח אפילו לומר לרופא לעצור. כל גופו רעד והוא התפתל מכאבים. לדבריו, "בחיים לא הרגשתי כאב כל כך חד. זה הרגיש שכל העצבים חשופים והברזל פשוט חודר לתוכם".
לאחר סיום הפרוצדורה, נותר הנפגע כשהוא קפוא, רועד מכאבים. חבריו, שהיו לצידו, גם הם נותרו המומים מהאירוע הטראומתי. בכתב התביעה שהוגש על ידי משרדנו נגד הכירורג (ככלל איננו תובעים רופא בשמו) ונגד המרכז הרפואי לבית משפט השלום (ת.א. 51854-01-19), נטען כי תיאור תגובתו של התובע תואמת תיאור של נפגעות אונס בתיקים פליליים, כאשר הוא נעשה משותק אל מול התנהגות הרופא, מצד אחד עקב הכאב המצמית שסבל עקב השידוך של שולי הפצע ללא כל אלחוש, ומצד שני, עקב חוסר האונים שחש כיוון שהכירורג, שצריך היה לטפל בו במסירות ובדאגה, לא נפנה להכיל את רגשותיו וחששותיו של התובע מהפעולה באזור המכאיב שסבל כבר פציעה קשה.
בחוות הדעת של כירורג שצורפה לתביעה נכתב: "בחיפוש בספרות לא הצלחתי למצוא אפילו מאמר אחד שממליץ על איחוי הפצע עם תפרים או סיכות ללא אלחוש כלשהו". עוד ציין הכירורג כי "... כאשר הפצע יותר גדול או עמוק ומצריך יותר מתפר או סיכה אחת, כמו במקרה זה, מקובל על כולם שסגירתו חייבת היתה להיות תחת זריקת אלחוש". הכירורג קבע לסיכום: "לדעתי, לא להציע אלחוש לפעולה רפואית מכאיבה זה לא רק חריגה גסה מהסטנדרט הרפואי המקובל. התנהלותו האכזרית של הרופא במקרה זה מייצגת תקיפה". הנתבעים לא הגישו הגנה ולא הביאו חוות דעת נגדית ופיצו את הצעיר.
בנושא זה נודע לי מחבר כירורג כי במרכז רפואי גדול במרכז הארץ, שם אירע מקרה דומה, הוציא כירורג בכיר הנחיות ברורות לרופאים במטרה להימנע מתופעות שכאלו.
כשהתובעת מנסה לדבר אל לב הצוות הרפואי שלא ירדימו אותה עד שתראה את המנתח וכי יאפשרו לה לומר כמה מילים למנתח לפני הניתוח, הצוות הרפואי לא שת לבקשתה כלל ותוך כדי שהיא יושבת על המיטה הוזרקו לה לווריד חומרי ההרדמה
בשנה שחלפה הוגשה על ידי משרדנו תביעה בשמה של אישה כבת 40 נגד בית חולים במרכז הארץ (ת.א. 66927-06-20 (מחוזי תל אביב), העוסקת בשני אירועים נפרדים שקרו במהלך ההכנות לניתוח ביופסיה מחוליה צוארית.
האירוע הראשון – תקיפה בנסיבות חמורות העולה כדי שימוש בכוח במתכוון כלפי התובעת, חסרת ישע ונתונה לחסדי צוות חדר הניתוח לחלוטין, תוך רמיסת כל זכויותיה כאדם וכחולה. בעודה על מיטת הניתוח בטרם הורדמה לצורך ביופסיה מהחוליה הצווארית הראשונה, לא ראתה התובעת את המנתח שהיה אמור לנתחה, ובחדר נמצא כירורג אחר. התובעת, שחששה מאד מהניתוח שכן נמסר לה שעלולה להיות משותקת בארבע הגפיים, התיישבה על מיטת הניתוח והודיעה לאנשי הצוות שלא יתחילו בפעולות ההרדמה עד שתראה את המנתח המסוים שהבטיח לה שהוא ינתח אותה.
בשלב זה, כשהתובעת מנסה לדבר אל לב הצוות הרפואי שלא ירדימו אותה עד שתראה את המנתח וכי יאפשרו לה לומר כמה מילים למנתח לפני הניתוח, הצוות הרפואי לא שת לבקשתה כלל ותוך כדי שהיא יושבת על המיטה הוזרקו לה לווריד חומרי ההרדמה, והדבר האחרון שהתובעת זוכרת מלפני הניתוח הוא שהחליקה לאחור, ממצב הישיבה שבו היתה למצב שכיבה, תוך שהיא אומרת לצוות כי "זה לא יפה מה שאתם עושים, אני מפחדת", ונרדמה.
אירוע זה כמובן לא בא זכרו בדו"ח הניתוח, אולם יש לציין כי אכן לפי גליון ההרדמה, התחלת ההרדמה היתה בשעה 17:51, ואילו הניתוח החל יותר מ-40 דקות לאחר מכן, בשעה 18:34. פער כזה בזמנים עשוי להסביר מחד את הזמן שלקח להפוך אותה על בטנה, ומאידך עשוי גם להסביר את העובדה כי המנתח האחראי ייתכן שלא נכח בתחילת ההרדמה, והוא זה שהיה "חסר" לתובעת.
האירוע השני – בסיום הניתוח, בעת שהתעוררה בחדר התאוששות, חשה התובעת לחרדתה כי אינה מצליחה לראות דבר רק "מסך לבן". התובעת דיווחה לצוות הרפואי על מצבה וכי היא עיוורת ואינה רואה, ונשאלה שאלות לא ברורות בנוגע לצבע עיניה. למגינת ליבה ולמרות שלא ראתה דבר, אחת האחיות הודיעה לה: "עברת ניתוח, את צריכה להירגע!". בעלה של התובעת, שנקרא לחדר ההתאוששות מצא אותה מגששת באוויר עם ידיה, עיניה פקוחות ולבנות, לא רואה דבר, נתבקש: "תרגיע את אשתך".
במקום להאמין לדיווחי המטופלת ו"להעמיד את בית החולים על הרגליים" מיד עם גילוי העובדה שהתובעת איבדה ראייתה במהלך ניתוח, ייחסו את תלונותיה לחרדה
כל שנכתב בדו"ח ההתאוששות לגבי מצב העיניים היה כי התובעת סובלת מ"נפיחות בעיניים כתוצאה מהשכיבה על הבטן". מלבד העובדה כי ההסבר הנלוז של הצוות הרפואי למצב, שמייחס את העיוורון הפתאומי לשכיבה על הבטן – לקרוא ולא להאמין על הרפואה בבית חולים שלישוני המתהדר בנוצות של מוסד אוניברסיטאי במאה ה-21 - הרי שהכתוב הוא הטעיה, המלמדת על יחס לא הולם של הצוות כלפי חולה שמטופלת על ידם, כאשר היא חסרת ישע ועיוורת ממש, אולם במקום להאמין לדיווחי המטופלת ו"להעמיד את בית החולים על הרגליים" מיד עם גילוי העובדה שהתובעת איבדה ראייתה במהלך ניתוח, ייחסו את תלונותיה לחרדה ולשווא. רק מאוחר יותר, התבררה האמת המרה: בבדיקת רופא העיניים אובחן כי לתובעת "ארוזיה מלאה" של הקרנית בשתי העיניים.
התברר בהמשך כי המנותחת, כשהיא תחת הרדמה כללית, הושכבה על בטנה כאשר פניה מופנים לרצפת החדר. נוזל החיטוי שבו השתמש הכירורג במטרה לנקות את אזור העורף, שם יבוצע החתך הניתוחי, זלג וחדר לעיניים. נוזל החיטוי ששהה מספר שעות בעיניים גרם לכוויות כימיות עד כדי גרימת אובדן ראייה לחלוטין לתקופה ארוכה עם נזקים לצמיתות להמשך חייה. כך על פי חוות הדעת של מומחה לרפואת עיניים, שמסבירה כי נוזל החיטוי שפגע בתובעת הינו חומר כימי מסוכן מאוד לעיניים, אפילו במגע קצר.
המומחה הדגיש כי חומר כימי בעיניו של מטופל מורדם מהווה סכנה כפולה ומכופלת, שכן קיים אובדן רפלקסים והמטופל אינו יכול לדווח על הכאב – מה שמגדיל מאד את הנזק לרקמות והופך את המטופל לתלוי לחלוטין בהשגחת הצוות המנתח שיגן על עיניו מכניסת החומרים האנטיספטיים. במידה שהסובבים אותו אינם משגיחים שמאורע כזה יקרה, הרי החומר האנטיספטי ישהה תקופה ארוכה בעין, ללא כל שטיפה או טיפול, דבר שיגדיל בהרבה את הנזק לרקמות.
החמור הוא שגם במקרה זה התייחסות הצוות הרפואי לתובעת היתה של הכחשה והעמדת התובעת – החולה – במעמד של מתחזה. אלכוהול וְ-Clorhexidine, ששימשו לחיטוי העור, שהו בעיניים לפחות מספר שעות והיה להם זמן גם לחדור פנימה דרך הקרנית לתוך העין. הטיפול הראשוני בכוויה, שהוא שטיפה יסודית וממושכת של העיניים, כלל לא בוצע באופן מיידי, בבחינת התנהגות שבאה "לקבור" את העניין ולהתחמק ולהתרחק ממנו. כל אלה מצביעים על חוסר אנושיות משווע כלפי הבא בשערי בית החולים. רק לאחר מכן גילה רופא עיניים כי התובעת אינה רואה בשתי עיניה כתוצאה מכוויות כימיות שנגרמו לקרניות.
הכותב הינו שותף במשרד עו"ד ד"ר א. רובינשטיין – ש. יקירביץ, המתמחה בתביעות רשלנות רפואית ונזקי גוף, מומחה לנוירוכירורגיה